When I was 13 years old, I traveled on a trip to Israel with my family for the first time. As someone who is Jewish, and at the time recently had my bar-mitzvah, it was a special trip. I had family over there that I have never met before. Some of my cousins over there had made their way to the United States when I was younger but I was too young to remember them.
We traveled all across the country and I saw firsthand some of the most important sites and artifacts from Judaism, Islam and Christianity. As someone who was brought up in a multi faith family household, it was important to us that we did not focus on just one religion while we were there. My family lives in Herzliya, outside of Tel Aviv. When we arrived to visit them there were so many people there wanting to see us. Family members and friends of family alike, they basically threw us a party for visiting.
My cousin Tamir, who was 17 at the time, took me around a tour of his house. It was a very nice home and looked not so different from my own. They had a dining room, living rooms, bedrooms, a basement with a big flatscreen TV and pool table. There was even a pool out back. However, there were some unusual things for me that I have not seen before. On the first floor, there was a hidden door behind a seemingly unsuspecting bookshelf. That door led to a secret panic room. It was like something out of a movie. Every single member of Tamir’s immediate family in Israel had served in the military at some point and time, defending their nation. The room was small, had some seats in it and assault rifles mounted on the walls. Tamir gestured towards them and said, “That is only for if anyone tries to hurt us, here, in Israel we never know what to expect and always need to be ready to defend ourselves and our neighbors. He then took me back down into the basement and we walked towards a heavy looking door against the back wall. Tamir opened the door and this room looked like a bigger version of the last. The floor was cement, covered with some rugs, there were couches, a TV and even a gaming system. A small fridge hummed along in the corner next to a mattress on the ground with blankets and pillows all over. “This is our bomb shelter, sometimes we stay in here for days at a time, waiting for the rockets to stop.”
I was well aware that Israel was frequently bombarded by neighboring countries, who were made up of extremist groups wanting to exterminate them. However, I never imagined what it was like to really live in Israel in a bomb shelter. I certainly didn’t expect a bomb shelter to be so nice either. ‘Wow, it’s like another part of your home,” I said. Tamir smiled at me, “it has to be a part of every Israeli’s home, making it homey and furnishing it really helps to ease the stress of the situation. We play games down here, watch movies, pray and honestly spend lots of quality family time here.” I was amazed at this realization of how lucky I was. In America, we never even have to worry about something like this ever happening. Yet, at times in Israel, my family there cannot leave this one tiny room underground in their home. Tamir continued, “Hopefully one day, these do not exist and Israel can live in peace with all those around them. Next year, I’m off to be in the military to start my mandatory service before going to college.
This is my motivation to fight for my country,” He pointed to the door of the shelter, “so one day these are not built into homes anymore, like in America.”
We then walked back outside into the garden to reconvene with the rest of my family.
Everyone was laughing, partying, eating and drinking. They just went about their daily lives like any normal person should. Almost all of the adults here had served in the military in their lives. Every Israeli at this gathering has experienced an air raid, some have even witnessed terror attacks before their very eyes. Yet, they keep going, nothing stops these people from enjoying their life and fighting for a better one. Looking back on this experience now, I feel tremendous gratitude to live where I do in the United States. I also have so much respect for the fearlessness and pride my family in Israel has.
Tamir came back up to me holding a football and asked, “How do you throw a spiral, I can never get it right?” I laughed and made a quick grip adjustment when he showed me how he normally would throw and sure enough he was able to spiral the ball a bit more. “Wow,” he exclaimed, “I never knew that was the proper place to put your pointer finger!” He hurried excitedly to go show the new “secret” throwing trick to his brothers across the yard.
[ I used chatGPT to translate my paper into Hebrew, the national language of Israel, although almost everyone there speaks English as a second language. I hope to learn to read and write the language in the future.
כשהייתי בן 13 נסעתי לטיול לישראל עם משפחתי בפעם הראשונה. כיהודי, ובאותה תקופה לאחר שחגגתי לאחרונה את בר המצווה שלי, זה היה טיול מיוחד מאוד עבורי. היו לי שם בני
משפחה שמעולם לא פגשתי קודם. אמנם חלק מבני הדודים שלי משם כבר ביקרו בארצות .הברית כשהייתי צעיר יותר, אבל הייתי קטן מדי מכדי לזכור אותם
טיילנו ברחבי הארץ וראיתי במו עיניי כמה מהאתרים והחפצים החשובים ביותר ליהדות, לאסלאם ולנצרות. מאחר שגדלתי בבית משפחתי רב-דתי, היה חשוב לנו שלא נתמקד רק בדת
אחת בזמן שהיינו שם. המשפחה שלי גרה בהרצליה, מחוץ לתל אביב. כשהגענו לבקר אותם היו שם כל כך הרבה אנשים שרצו לראות אותנו. בני משפחה וחברים של המשפחה
.כאחד—הם בעצם ערכו לנו מסיבה לכבוד הביקור
בן הדוד שלי תמיר, שהיה אז בן ,17 לקח אותי לסיור בבית שלו. זה היה בית יפה מאוד ולא נראה כל כך שונה משלי. היה להם חדר אוכל, סלון, חדרי שינה, מרתף עם טלוויזיית מסך
שטוח גדולה ושולחן ביליארד. אפילו הייתה בריכה בחצר האחורית. עם זאת, היו שם גם דברים שנראו לי יוצאי דופן ושלא ראיתי קודם. בקומה הראשונה הייתה דלת נסתרת מאחורי כוננית
ספרים שנראתה רגילה לגמרי. הדלת הובילה לחדר פאניקה סודי. זה היה כמו משהו מתוך סרט. כל אחד מבני משפחתו הקרובה של תמיר בישראל שירת בשלב כלשהו בצבא, בהגנה על המדינה שלהם. החדר היה קטן, היו בו כמה מושבים ורובים תלויים על הקירות. תמיר הצביע
עליהם ואמר: “זה רק למקרה שמישהו ינסה לפגוע בנו. כאן, בישראל, אנחנו אף פעם לא יודעים למה
.”לצפות, ותמיד צריכים להיות מוכנים להגן על עצמנו ועל השכנים שלנו
לאחר מכן הוא לקח אותי חזרה למרתף והלכנו לעבר דלת כבדה שניצבה בקיר האחורי. תמיר פתח אותה והחדר הזה נראה כמו גרסה גדולה יותר של הקודם. הרצפה הייתה מבטון ומעליה
היו שטיחים. היו שם ספות, טלוויזיה ואפילו קונסולת משחקים. מקרר קטן זמזם בפינה ליד מזרן על הרצפה עם שמיכות וכריות פזורות עליו.
“זה המקלט שלנו”, הוא אמר. “לפעמים אנחנו נשארים כאן ימים שלמים, מחכים שהטילים .”יפסיקו
ידעתי היטב שישראל לעיתים קרובות מותקפת בירי רקטות מצד גורמים עוינים באזור. אבל אף פעם לא דמיינתי איך זה באמת לחיות כך, כשיש מקלט בבית. גם לא ציפיתי שמקלט ייראה כל
כך נעים. “וואו”, אמרתי, “זה ממש כמו עוד חלק מהבית שלכם”.
תמיר חייך אליי.
“זה חייב להיות חלק מהבית של כל ישראלי. להפוך אותו לנעים ולרוהט באמת עוזר להקל על הלחץ. אנחנו משחקים כאן משחקים, רואים סרטים, מתפללים, ולמען האמת מבלים כאן
.”הרבה זמן איכות משפחתי
הבנתי באותו רגע כמה מזל יש לי. בארצות הברית אנחנו כמעט אף פעם לא צריכים לחשוש ממשהו כזה. ובכל זאת, לפעמים בישראל המשפחה שלי שם לא יכולה לצאת מחדר קטן אחד
מתחת לאדמה בתוך הבית שלהם. תמיר המשיך: “אני מקווה שיום אחד דברים כאלה כבר לא יהיו קיימים, וישראל תוכל לחיות בשלום עם כל
מי שסביבה. בשנה הבאה אני מתחיל את השירות הצבאי החובה שלי לפני שאלך
לאוניברסיטה. זאת המוטיבציה שלי להילחם למען המדינה שלי”. הוא הצביע על דלת המקלט ואמר:
.” “כדי שיום אחד כבר לא יבנו כאלה בתוך בתים, כמו באמריקה
אחר כך יצאנו שוב לגינה כדי להצטרף לשאר המשפחה. כולם צחקו, חגגו, אכלו ושתו. הם פשוט המשיכו בשגרת החיים שלהם כמו שכל אדם רגיל צריך לעשות. כמעט כל המבוגרים שם
שירתו בצבא, וכל ישראלי במפגש הזה חווה אזעקת אמת, וחלקם אף היו עדים לפיגועים במו
עיניהם. ובכל זאת הם ממשיכים הלאה. שום דבר לא עוצר אותם מליהנות מהחיים ולהילחם .על עתיד טוב יותר
כשאני מסתכל על החוויה הזו היום, אני מרגיש הכרת תודה עצומה על כך שאני חי בארצות
הברית. במקביל, יש לי גם כבוד עצום לאומץ ולגאווה שיש למשפחה שלי בישראל. אני מעריץ .אותם על כך עד היום
תמיר חזר אליי אחר כך עם כדור פוטבול ביד ושאל: “איך זורקים ספירלה? אני אף פעם לא מצליח לעשות את זה נכון”.
צחקתי והראיתי לו שינוי קטן באחיזה כשהוא הראה לי איך הוא בדרך כלל זורק. ואכן, הכדור הסתובב הרבה יותר טוב.
!” “וואו”! הוא קרא. “לא ידעתי שככה צריך לשים את האצבע המורה
הוא מיהר בהתרגשות לרוץ ולהראות את “הטריק הסודי” החדש לאחים שלו בצד השני של .החצר